הדברים נכתבו ופורסמו ב"שיחות"

(כרך כ"ח חוברת 1 דצמבר 2013) בהמשך

למאמרו של פרופ' עמנואל ברמן

("שיחות", כ"ז יולי 2013). 

 

פרופ' ברמן משתף את קוראיו ברושם המטריד

העולה מבחינת עבודות הגמר להתמחות

הקלינית, על פיו העמדה האמפתית והחמה של

הפסיכולוגים כאשר הם מדווחים על טיפוליהם,

משתנה בתכלית כאשר הם מדווחים על ה'טסטים' הפסיכו-דיאגנוסטיים שהועברו על ידם. או אז מצטיירת לעיתים קרובות עמדה ביקורתית, מרוחקת ובלתי אמפתית. השאלה המתבקשת היתה האם הקונטקסט של תהליך האבחון דוחף את הפסיכולוג לעמדה רגשית השונה באופן מהותי מעמדתו כמטפל?

 

• בעקבות זאת העליתי את האפשרות לבחון יישום גישה חדשה בתהליך האבחון הפסיכולוגי, אשר תחתור לשחרר עצמה מהמודל הרפואי, המתמקד בעיקרו בזיהוי הסטייה הפתולוגית מהנורמטיבי.

• ההצעה היתה לחתור במקום זאת לפיתוח מערכת פסיכו-דיאגנוסטית חדשה, "חיובית", החותרת לזיהוי העוצמות הפוטנציאליות של הנבדק והתנאים לשחרורן וביטוין.

• מערכת כזו אמורה להתבסס על הערכים, המטרות והאקלים המאפיין את התהליך הטיפולי, ובכך תהייה רלבנטית יותר בתכנון האסטרטגיה הטיפולית.

 

פירוט חלק זה מתוך הדברים שפורסמו מובא להלן:

כשפרופסור ראובן פוירשטיין נתקל בקלות שבה עשויה מערכת החינוך על שלוחותיה לשלוח ילדים לחינוך המיוחד, בעקבות אבחונם כ'גבוליים', ובמיוחד ילדי עולים, שעוצבו בתרבויות זרות, הוא החל לשים את הדגש על דיאגנוסטיקה שמתמקדת בכוחות החיוביים של הנפש, בעוצמות הפוטנציאליות שלה, ובתנאים הסביבתיים לשחרורם. כלומר הוא לא פעל בתוך המודל הרפואי, שבודק את מידת החריגות של אדם ברגע נתון ממוצע נורמטיבי כזה או אחר, אלא במידה רבה עבר למודל העוסק בפסיכולוגיה של ההתפתחות האפשרית של האדם.

אנחנו כולנו שם, בעת המאבק על העצמת מטופלינו, בשעה שאנו פועלים תחת כובע המטפל. כל הטוב והחיובי שבנו בא אז לידי ביטוי בשירות מטופלינו. אומרים ש'התפקיד עושה את האדם', ובמילים פוסט מודרניות יותר: התפקיד משמש תבנית מארגנת שבתוכה מתארגנת האישיות למופע מסוים על פני משנהו. ואם יש ביכולתה של הסטרוקטורה לשחרר דינמיקה מסוימת ולעכב אחרת, אזי הסטרוקטורה של הפסיכו-דיאגנוסטיקה, במתכונתה הנוכחית, משחררת לעיתים קרובות מופעים מאוד לא סימפתיים מאנשים שהם בדרך כלל דווקא סימפתיים מאוד (הפסיכולוגים).

מה יש לנו בעצם לחפש במודל הרפואי?!

אם הפסיכיאטריה אינה בטוחה בדיאגנוסטיקה שלה, יתכבדו הרופאים וילמדו להשתמש ב'טסטים' (הפסיכולוגיים). כמה מטפלים בקליניקות שלהם או במרפאות באמת משתמשים ב'טסטים' כבסיס לתכנון האסטרטגיות הטיפוליות שלהם? הם נדרשים לכך כמעט תמיד רק כאשר שאלות של פסיכופתולוגיה חריפה והתאבדות אפשרית עולות לדיון.

האם האנכרוניזם הקיים שמשמר את הפסיכו-דיאגנוסטיקה במתכונתה הנוכחית בידי הפסיכולוגיה הקלינית, אינו אלא סימפטום למצב בו הפסיכולוגים הכפופים לרופאים במוסדות לבריאות הנפש, צריכים להיאחז בעמדות שיתנו להם משנה תוקף בסיטואציה המדגישה את נחיתותם כביכול?

האם ייתכן שהמצב הקיים גורם לנזק רב, בכך שהוא בולם את התפתחותה של פסיכו-דיאגנוסטיקה אחרת, חיובית, המבוססת על עולם הערכים והרגש שבאים לידי ביטוי במודל הפסיכולוגי הטיפולי - זה המחפש בחמלה ובפייטריות כל דרך להעצים את המטופלים?

הלא במודע או שלא במודע, בכל רגע בו אנו עוסקים בטיפול, ממילא אנו עוסקים גם בדיאגנוסטיקה: אנו בונים תבניות הסבר, אחר כך מפרקים אותן, ושוב בונים אותן מחדש, על פי מיטב המסורת הפופריאנית, וכל זאת מתוך חיפוש כל דרך כדי לצייר תמונה שלמה ואינדיבידואלית של הדינמיקה הנפשית של המטופל, על עוצמותיו וחולשותיו, כפי שהיא באה לידי ביטוי באינטראקציה הטיפולית עם המטפל, ובתנאי הסביבה המשתנים.

זאת אומרת, ייתכן שצריך לבדוק ברצינות את האפשרות לאמץ מערכת פסיכו-דיאגנוסטית חדשה, הזהה במטרותיה למטרות, לערכים, ולאקלים המאפיין את הפרקטיקה של הטיפול הנפשי.

כלומר, לאמץ דיאגנוסטיקה אשר שמה לעצמה למטרה, כערך מרכזי, לזהות את המיוחד והפוטנטי שבמטופל, לצד הזיהוי של חולשותיו. בכך היא תהפוך רלבנטית לתהליך הטיפולי, המכוון לסייע למטופל להתעצם ולגבור על מצוקותיו, ולעשות שלום עם עצמו, בדרך למימוש עצמיותו וערכיו.

אולי הגיע הזמן לאמץ את דרכו של בית הלל, שאינו מחפש, נוסח בית שמאי, את הרע כדי להילחם בו, אלא עסוק בחיפושו של הטוב כדי להעצימו.