התודעה, המוח, וחופש הבחירה
התודעה, מהותה והאופן בו היא מעצבת את
חיינו היא נושא להתבוננות ולחקירה משחר
ההיסטוריה. פילוסופים ואנשי המחקר מעלים
תהיות האם התודעה היא זו אשר מפעילה את
המוח ובאמצעותו את ההתנהגות?
האם בכלל קיימת תודעה מעבר למוח, או שכל
חוויותינו הן חוויות של המוח עצמו?
ואם כך, האם יש בכלל אפשרות לרצון חופשי,
או שחווית הרצון החופשי היא אשליה בלבד, ואנו איננו אלא מכניזם הפועל באופן צפוי מראש? ואם מתקיימת תודעה מעבר לפעילות המוחית, היכן היא ממוקמת? ואם היא ישות מטאפיזית איך יש ביכולתה להפעיל את המוח שהוא ישות חומרית הכפופה לחוקי הפיזיקה והכימיה?
שאלות אלו באות לידי ביטוי במאמרו המפורסם של הפרופסור ישעיהו ליבוביץ "המוח והתודעה", שזכיתי להיות בין תלמידיו, והן ממשיכות להעסיק חוקרי מוח עכשוויים כמו הפרופסורית ליעד מודריק שהיה לי העונג להיות נוכח בהרצאותיה.
לכאורה מתבקשת הזדהות רבה עם הגישה הדואליסטית הדוחה את הטענה שהתודעה היא בסה"כ ביטוי של פעילות המוח ותו לא, ולדידה התודעה היא ישות הנפרדת מהאורגניזם המוחי. היטיב לבטא זאת ליבוביץ' בשאלתו: האם נוירון או קבוצת נוירונים מסוגלים להתמוגג מהרקוויאם של מוצרט?! האינטואיציה מתקשה לקבל בחיוב את האפשרות הזו, שכן נוירון אינו אלא אלמנט חומרי המסוגל להעביר תשדורת אלקטרו כימית. לחשוב שהוא יכול להנות מחוויה מוסיקלית היה אז כמו לחשוב שכבל חשמלי מסוגל לדון במשמעות החיים.
אם כך הוא הדבר, מי הוא זה שנהנה ממוצרט? התשובה החווייתית המובנת מאליה היא: אני הוא זה. אם כך מי הוא אני זה? והיכן הוא ממוקם? אם הוא ישות שאינה ממוקמת במוח, ולבטח לא באיבר גופני אחר, אזי היכן הוא ממוקם? התשובה המתבקשת תהייה שזו חייבת להיות ישות מטאפיזית שממוקמת מעבר לגוף אבל קשורה בו בעבותות, והיא זו שמביאה אותו לידי פעולה ויוצרת את החוויה. אלא שזו כמובן הנחה פנטסטית שעל פיה הנשמה/הmind/התודעה, היא מעין ישות אנרגטית ששורשיה נטועים ביקום המקיף אותנו, והיא צמודה אל הגוף הפיזי ומפעילה אותו בדרך שהמדע עדיין אינו מסוגל להבינה. מכאן לא ארוכה הדרך להנחת השארות הנשמה לאחר המוות ולרעיון של גלגול הנשמות. מן הסתם גם את המסקנה הזו נתקשה מאוד לקבל. כך שאנו נותרים על כן עם דילמה בלתי פתורה.
ואולם התפתחות עולם המחשוב ופיתוח האינטליגנציה המלאכותית מעלים על סדר היום רעיונות הנגזרים מהתזה שהשלם גדול מסכום חלקיו, כלומר שפעולה סינכרונית של מערכות מורכבות מאוד מאפשרת תהליכי קבלת החלטות מן הסוג שאנו מבצעים בכל רגע ורגע. מכאן עולה האפשרות שבכל זאת איננו אלא מכניזם ביולוגי משוכלל מאוד ולא יותר מכך. כלומר שכל חווית התודעה, ובכלל זה גם עולם הלא מודע, הרגש, התחושה והחשיבה, אינם אלא "אפיפנומן", כלומר, השתקפות של המנגנונים המוחיים ולא הגורם שמפעיל אותם.
כמובן שפסיכולוג שעיסוקו הוא טיפול נפשי היה מתנגד נחרצות לרעיון כזה. הרי כל מאמצי הטיפוליים מכוונים בסופו של דבר אל התודעה של המטופלים והם מבוססים על ההנחה שבאמצעות כוחה של הבחירה ההכרתית אנו מסוגלים לשנות את הפרשנות הרגשית והקוגניטיבית שלנו על המתרחש בחיינו, ולשנות, לעיתים באורח דרמטי, את גורלנו ואת איכות חיינו.
ולא רק הפסיכולוג היה חש כך אלא כל אחד ואחת מאתנו. הרעיון הדטרמיניסטי, על פיו אילו ניתן היה להתחקות אחר כל ההשפעות מן החוץ שספגנו בחיינו, ואחר האינטראקציה שלהן עם המרקם הגנטי שבנו, אפשר היה לנבא במדויק כל חוויה ופעולה שלנו לאורך חיינו, היה נתפס על ידינו כבלתי נסבל ממש. איך אפשר להבין אם כך את חוויית הבחירה החופשית? והיכן מותר האדם מן הבהמה? והיכן השיפוט המוסרי והאחריות השיפוטית?
מצד שני, לעיתים קרובות עולה בטיפול מרכזיותו של מושג הקבלה העצמית. המטפל יצביע קרוב לוודאי על העובדה שכל החלטה שקבלנו בזמן כל שהוא, לא היתה אלא סכום כל הווקטורים של הווייתנו באותו הזמן. וגם אם היינו מרגישים בחווייתנו ש"מחר הוא היום הראשון של שארית חיינו", ושחופשיים אנו לקבל כל החלטה שהיא ובלבד שנהייה מוכנים לשלם את מחירה, הרי שכאשר נתבונן לאחור בעוד עשר שנים, בהנחה שאנו מבינים היטב את הכוחות שהניעו אותנו, נבין שההחלטה שקבלנו היתה צפויה והיא שיקפה את כל מי ומה שהיינו באותו הרגע בו נתקבלה.
אם כן, אותו מטפל עצמו מחזיק בשתי עמדות טיפוליות רבות עוצמה העומדות בסתירה דרמטית זו לזו: מחד, האחריות של המטופל על חייו והחופש שלו לבחור ולעצב את גורלו, ומאידך, ההבנה בדיעבד שכל בחירותיו היו בלתי נמנעות אם לוקחים בחשבון את כל הווייתו, הנפשית, הערכית, האינטלקטואלית, הפיזית והתרבותית ברגע הבחירה.
כמובן שזה מחזיר אותנו שוב ושוב אל התעלומה הגלומה במשפט הידוע: "הכל צפוי והרשות נתונה". אז איך אפשר ליישב זאת?
המתודה המדעית אמצה את עיקרון ה"חסכוניות" (פרסימוניות) הממליץ להעדיף הסברים פשוטים וסבירים טרם שפונים אל הסברים פנטסטיים אשר מחייבים לפעמים לשנות את עצם הפרדיגמה של החשיבה המדעית. עמדה כזו תעדיף לכן את ההשערה שההוויה המרכזית בחיינו - החוויה ההכרתית, אינה מחייבת להניח את קיומה של ישות מטאפיזית חוץ גופית. כדי לבחון את הטענה הזו יש צורך לדון תחילה במהותה של חוויית ה"אני", ובעקבות זאת במהותה של חווית הרצון החופשי של ה"אני".
1. מהותה של חוויית ה"אני".
נניח שהצלחנו לבנות מחשב-על שמסוגל לעבד אינפורמציות במהירות, בהיקף, ובמורכבות כשל המוח האנושי. ונניח שהוא מסוגל לייצר התנהגות חיזור שאינה שונה במאומה מהתנהגות אנושית. האם כשאותו מחשב יאמר "אני אוהב/ת אותך", אפשר יהיה להניח שהוא יחווה אהבה מן הסוג המוכר לנו מחוויותינו, או שזו תהייה אמירה מכנית ונעדרת רגש, גם אם יהיו בה כל הניואנסים המוכרים לנו מעצמנו? ייתכן שיאמר מי שיאמר כי זו שאלה סמנטית בלבד, כלומר שאם אי אפשר לזהות את ההבדל הרי שההתנהגות (הזהה) היא שצריכה להיות המגדיר, כלומר שגם המחשב בדוגמא הזו הנו בעל חוויה נפשית. אבל אינני סבור כך, ונדמה לי שאתפרץ לדלת פתוחה אם אעריך שבאותו מחשב-על לא מתקיימת חוויית אהבה וכי הוא ישות סטרילית הנעדרת מרגש.
כנראה שההסבר לכך נעוץ בהבדל היסודי שבין מחשב לאדם. "מוחו" של המחשב מורכב מחצאי מוליכים העשויים ממחצבים כגון סיליקון, סלניום, מיקה וכו'. בנוסף לכך הוא מורכב גם ממוליכים חשמליים בעלי מוליכות חשמלית גבוהה כגון זהב. מרכיבים אלה הינם נטולי חיים.
לעומת זאת מוחו של האדם מורכב מתאי עצב שהם מהויות ביולוגיות, כלומר חיות. הגיוני לשער שההתפתחות האבולוציונית שאפשרה את הופעת החיים, היא גם המקור להתפתחות החוויה הנפשית. מחשב העל, בהיותו מהות נעדרת חיים, גם אם הוא מוכשר לפתור בעיות מתמטיות הרבה יותר טוב מאתנו, או לחקות התנהגויות אנושיות באופן מושלם, איננו יכול להיות לאור זאת בעל חוויה נפשית.
עם זאת, באמירה שהחוויה הנפשית הינה ייחודית אך ורק למערכות ביולוגיות, עדיין אין הסבר לתעלומה איך בכל זאת מיתרגמת הפעילות המוחית הביולוגית לחוויה רגשית?
ייתכן שהפתרון נעוץ בכך שעצם ניסוח השאלה באופן הזה מניח מראש שבכלל יש צורך בהסבר שכזה. כלומר, שבתוך ניסוח השאלה עצמו: איך מתבצע התרגום של הפעילות המוחית לחוויה, כבר מסתתרת ההנחה הדואליסטית המפרידה בין התרחשויות במימד הגוף לבין התרחשויות במימד הנפש.
הדרך להתגבר על המכשלה הזו היא לאמץ את ההבנה שההוויה הנפשית אינה תולדה של פעילות המוח אלא היא מבטאת את עצם מהותה של הפעילות המוחית. כלומר שהפעילות המוחית לא מפעילה את הנפש, אלא המוח הוא הנפש. וכשם שחווית הכאב היא תגובת המוח לגירוי שיצר אותה, כך גם חווית הרציה היא תגובת המוח לסה"כ כל האירועים והנטיות שעוררו אותה. מכאן ש"אני" לא מורה למוח להרים את ידי הימנית, "אני" הוא המוח עצמו.
(הדיון הזה דומה אגב לדיון בשאלה האם אלוהים קדם ליקום והוא זה שיצר אותו, או שהאלוהות היא אותו חוק מתמטי שהכל נעשה בדברו, וכל תפארת האלוהות גלומה ביקום כשלעצמו).
ובכל זאת יטען שוב ליבוביץ' שנוירון, גם אם הוא ישות חיה, לא ייתכן שתהייה בו חוויה נפשית. ייתכן שהתשובה לכך היא שלנוירון אחד או לקבוצת נוירונים כנראה שלא, אבל שבמערכת ביולוגית בעלת מיליארדי נוירונים ואין ספור אפשרויות קישור ביניהם, שעובדת במהירות עצומה ומקיימת סינרגיה בין כל חלקיה – כנראה שיכולה להתרחש חוויה שכזו.
טענה מעניינת נוספת שיכולה להטען לטובת הגישה הדואליסטית קשורה לשפה. בדיון המתקיים כאן אני מדבר על המוח שלי. מכאן אפשר להסיק כי הדבר מרמז על כך שאני והמוח שלי לא חד הם. ואולם אני גם מדבר על עצמי ולא רק על המוח שלי. אם כך, לפי אותו הגיון, האם האני החוקר את עצמו הנו ישות הנבדלת מעצמו? האם התודעה המתבוננת בעצמה בתהליך אינטרוספקטיבי מעידה בכך על קיום שתי ישויות נפרדות, זו החוקרת וזו הנחקרת? או שייתכן להניח שכאשר אני חוקר את עצמי אין זאת אלא ביטוי של מנגנוני הבקרה העצמית של המוח, של יכולתו לנתח את פעילותו בתהליכים של בקרה קיברנטית המתקיימים גם במערכות פשוטות יותר. (למשל, בהתבגרותנו גורם אבדנם של תאי מוח לפגיעה במנגנון המפקח על פעולתינו וכתוצאה מכך אנו מתקשים לזכור היכן הנחנו את צרור המפתחות. האם כדי להסביר את פעולת הפיקוח עלינו להניח שתודעה חוץ מוחית היא המבצעת זאת או שזהו מוחנו המפקח על פעולותיו?).
טענה אחרת המערערת על הזיהוי של ה"אני" עם המוח נשמעת מוזרה בתחילה, אך היא מנוסחת על פי מיטב המסורת של הטעונים הפילוסופים הקלאסיים. על פי טענה זו אני יכול לגעת במחשב, אבל המוח שלי לא יכול לגעת במחשב, הוא מה שמאפשר לי לגעת במחשב, ועל כן הם לא יכולים להיות זהים. אלא שאנו עוסקים כאן בחווית האני, בתודעה, ולא בהגדרה הפיזית של כל מה שאנו מזהים כ"אני". כלומר הזיהוי בין האני והמוח הוא הזיהוי שבין המוח ל"חווית האני". אבל גם אם נתייחס אל ההיבט הפיזי של הגדרתנו העצמית אזי אצטט עוד אמרת מפתח של ליבוביץ' האומרת שהאורגניזם פועל כיחידה אורגנית אחת, ועל כן כאשר אני מניע את בוהן רגלי זוהי פעולתו של הגוף כולו. כלומר, על פי טענה זו לא ניתן להפריד את פעולת היד הנוגעת במחשב מפעולת המוח. היד היא אמצעי בידי המוח, היא "של" המוח, ועל כן זה הוא שנוגע במחשב באמצעותה.
2. חווית הבחירה והרצון החופשי של "אני".
הטענה שהועלתה עד כה היתה שאפשר לראות בתודעה ביטוי לפעילות המוח ולא תוצר של גורם כל שהוא הנמצא מחוצה לו. אבל המוח הנו מנגנון הכפוף לחוקיות דטרמיניסטית, סיבתית, ופעילותו בכל רגע נתון נקבעת על ידי סה"כ הפעילויות המוחיות שקדמו לה. איך מתיישב הדבר עם חווית הרצון החופשי?
למעשה כאשר אנו חושבים על עצמנו בחיי היום יום שלנו מתוך חווייתנו הסובייקטיבית איננו חווים סתירה שכזו: אנו מודעים לכך שכוחות אדירים שמופעלים עלינו מסביבתנו מעצבים אותנו בכל יום ויום במשך כל חיינו, כשם שאנו מודעים לכך שגם הגנטיקה מעצבת אותנו באופן מאוד משמעותי. ויחד עם זאת אנחנו מרגישים עצמנו חופשיים לבחור בכל רגע ורגע את התנהגותנו, וזאת על פי האתיקה שאימצנו לעצמנו, למרות שאנו מבינים שאימצנו את אותה אתיקה בעקבות אין ספור ההשפעות שספגנו. ובכל זאת, הבנה זו אינה מערערת בנו את חווית הרצון החופשי. מאידך, כאשר אנו חושבים על המוח כמנגנון בעל רצון חופשי אנחנו נבוכים: הכיצד זה ייתכן שמנגנון פיזיולוגי יהיה בעל רצון חופשי?
אחת הדרכים להתמודד עם הדבר היא לאמץ את שירו של פרנק סינטרה "עשיתי זאת בדרכי שלי". הכוונה בכך אינה לטעון שהביטוי העילאי לרצוננו החופשי הוא ביכולתנו להשתחרר מהכוחות שמעצבים אותנו. להיפך, הכוונה היא לטעון שהבחירה החופשית היא הביטוי הצרוף של מי שאנו, של מה שמייחד אותנו, ושל האופן הייחודי בו עוצבתנו על ידי הגנטיקה שלנו וקורות חיינו.
אנסה להבהיר זאת באמצעות הסיפור הבא:
לפני שנים, בעיצומה של מלחמת יום כיפור, התבקשה היחידה שלי למסור את הזחל"מים שלנו לטובת יחידת צנחנים שעמדה לחצות את התעלה באותו הלילה. כשעמדנו לחזור התברר שחסר להם נהג והם בקשו מתנדב שיצטרף אליהם לצליחה. הייתי מודע לסיכון שאני לוקח על עצמי ולמרות זאת התנדבתי. זה לבטח עמד בניגוד גמור לאינטרסים ההישרדותיים שלי. מחד אפשר לומר שהיתה זו דוגמא מובהקת לבחירה חופשית, מכיוון שלא הייתי מחויב לעשות זאת, מה גם ששאר חברי, שפנו לחזור אל הגדוד, הביטו בי בהפתעה גמורה. אין ספק שהיה בבחירתי ביטוי עילאי לכל מי שנהייתי והייתי באותו הרגע. הבחירה להתנדב בטאה את תמצית ערכי ואת דמות האדם שהיתה לי למודל.
אבל אם בוחנים זאת לעומק, היא בטאה את ההשפעות העצומות במהלך חיי שהביאוני לאותה בחירה, שבדיעבד אם מבינים אותן, היא היתה בלתי נמנעת. חונכתי בתוך אקלים משפחתי אותו יצרו הורים גאים שמרדו בדמותו של היהודי הגלותי הנרפה, בעיניהם. גדלתי תקופה מסוימת בקבוץ של השומר הצעיר שעודד מיתוסים של התנדבות וגבורה. גיבורים מכל התקופות היו לי למודל ובכלל זה שלל גיבורים ספרותיים עמם הזדהיתי עד דמעות. לבטח עמד לנגד עיני אחי שנפצע במבצע סיני.
אבל כנראה שהכי הרבה השפיעה עלי באותו הרגע דמותו של בחור שהערצתי, יהודה קן דרור שמו, שהתנדב בעת מבצע סיני לנסוע עם הג'יפ שלו אל תוך מיצרי המיתלה כדי למשוך אליו את אש המצרים שהתבצרו בצוקים ובכך לחשוף את מקורות הירי. הוא נהרג תוך מספר דקות.
ובכן מצד אחד אפשר לומר שפעולתי באותו הרגע היתה מעשה כמעט אוטומטי, מין התניה תרבותית שהפעילה אותי, שלא היה בה כל חופש בחירה. אך לא כך חוויתי זאת. בחווייתי, אותה נכונות ללכת עם הצנחנים ביטאה באופן הכי מזוכך את הבחירה שלי להיות נאמן לזהותי ולערכי, בין אם בחיי ובין אם במותי.
את מה שהפעיל אותי באותו הרגע אפשר לתאר כאלגוריתם משוכלל שייצר את האתיקה שהפעילה אותי. לא בכדי השתמשתי במלה הזו: אלגוריתם. שכן סרטי המדע הבדיוני מציירים שוב ושוב את דמותו של סייבורג, מעין רובוט דמוי אדם, שהתנהגותו דומה עד לבלי הכר להתנהגות אנושית. האם אפשר ליצור אלגוריתם שהיה מביא גם אותו לבחירה שעשיתי אני באותו הרגע? באופן עקרוני לא ניתן לשלול אפשרות שכזו. אבל האם הוא היה פועל מתוך חוויה של בחירה חופשית? האם ניתן לייחס לו אתיקה?
למראית עין אנו אמורים להניח שאכן כך הוא הדבר. אבל ייתכן שהתשובה לכך גלומה בביטוי "למראית עין". "יופי הוא בעיני המתבונן" אומר הביטוי השייקספירי. אם כך, על אותו משקל אפשר על כן לומר שהתודעה האנושית היא שמייחסת רצון חופשי לאותו רובוט. היא מפרשת את התנהגותו מתוך חווייתה היא. התנהגות הרובוט משקפת לה את עצמה. אבל כאמור, חצאי מוליכים הם מהויות נטולות חיים ועל כן אין ביכולתם לחוות חוויות כל שהן ובכלל זה גם לא את חווית הבחירה החופשית. ואם נתפסת בעינינו התנהגות הרובוט ככזו המבטאת אתיקה, אין זאת אלא משום שבמקור היתה זו האתיקה שלנו שיצרה את עקרונות האלגוריתם שמפעיל אותו, גם אם בהמשך הוא נוצר בידי רובוטים אחרים שנבנו על ידינו באותו האופן.
סוף דבר, ואולי דווקא תחילתו?
חידת התודעה היא נושא מורכב ביותר שיהווה אתגר אינטלקטואלי עוד שנים רבות. האתגר המחשבתי שבכתיבת המאמר נבע, כמצוין לעיל, מהעיקרון המנחה של המסורת המדעית על פיה אין זה נכון לאמץ השערות מרחיקות לכת כל עוד יש ביכולתנו להסביר את המציאות באופן פשוט יותר. ברוח זו נעשה כאן הניסיון לבחון האם יש הכרח להניח את קיומה של נשמה מטאפיזית, או ש"הכל מוח", הכל חומר?
הטענה שעולה מהדברים היא שנראה שאין הכרח כזה, ושההנחה שתופעת התודעה אינה אלא תוצר של פעילות המוח יכולה להתקבל על הדעת. אלא שהטענה הזו אינה בהכרח תקפה רק משום שהיא מתקבלת על הדעת.
ביחס למרבית התאוריות המדעיות מקובל להניח שתוקפן זמני עד שתופרכנה על ידי תאוריות מתקדמות יותר בעתיד. זה תקף גם ביחס למסקנות המאמר הזה.
יותר ויותר דיווחים, גם מפי אנשי מדע אמינים, מצביעים על חוויות הקשורות להישארות הנשמה לאחר המוות. למשל הדיווחים של אנשים שמתו מוות קליני אך חזרו לחיים.
אם לא נקבל את ההנחה ש"הכל מוח", כמתבקש מהדיון הנוכחי, נאלץ להניח שהמוח מופעל על ידי נשמה. זה מה שמתבקש מהנחת הדואליזם. זאת אומרת שיהיה עלינו להניח שישות אנרגטית המתקיימת מעבר למוח, מן הסתם ביקום, במרחב האלקטרומגנטי, היא שיוצרת את החווייה האנושית ומאפשרת את הבחירה החופשית. אותה נשמה, אם אינה חלק מהגנום שלנו, מגופנו, חייבת על כן להתחבר אל מוחנו בשלב זה או אחר של היווצרותנו הפיזית.
לו אותה נשמה לא היתה יותר מאשר דף חלק ש"נכתב" על ידי הפעילות המוחית, לא היה טעם בהנחת קיומה, שכן הדבר היה רק מחזק את המסקנה ש"הכל מוח". לכן קבלת הגישה הדואליסטית מחייבת אותנו להניח שעל אותה נשמה לשאת בחובה מאפיינים רוחניים-נפשיים שיעצבו אותנו בהמשך והם אשר יניעו אותנו לפעולה באמצעות המוח.
ובאשר לאופן בו היא מפעילה את מוחנו, אפשר למשל לשער שהיא עושה זאת באמצעות השראה אלקטרו מגנטית ששיש בידי הנוירונים של המוח לקלוט אותה.
ברור שזוהי הנחה פנטסטית שקשה מאוד לקבלה. אך האם היא בהכרח מוטעית?
אבל גם אם אנו מקבלים נכון לעכשיו את ההנחה ש"אני הוא המוח שלי" זה אינו עולה בקנה אחד עם חווית היום יום שלנו. איננו מזהים עצמנו עם המוח שלנו. הוא נסתר מעינינו גם אם נוטים אנו להאמין שהוא אכן מה שאנחנו מייחסים לו. אנחנו כן מזהים עצמנו עם החוויה ההכרתית שלנו, ולדידנו: "אני הוא החוויה שלי".
וזה מחזיר אותי אל הווייתי כאדם וכמטפל. בהכרתי, מי שאני אלו הן החוויות הרגשיות, החושניות והאינטלקטואליות שלי. מי שאני אלו הם הערכים והאמונות שלי. וכמי שאני, לעולם אאמין ברוחו החופשית של האדם. לעולם אאמין ביכולתו לבחור לעצמו את ערכיו ולפעול על פיהם. לעולם אאמין ביכולתו לעצב את עולמו, החיצוני והפנימי, וליצור משמעות לקיומו. לעולם אאמין ביכולתו להבין את הכוחות הפועלים עליו ואת המנגנונים הנפשיים שלו, ולשנות בעקבות זאת את גורלו. ולעולם אאמין ביכולתו לבחור שלא להיות קורבן בעולם הזה, ולהכיר תודה על שזכה לחיות כאן ולו לרגע חולף.
